שאול הופנה אלינו מעמותת הלל לאחר שיצא מהחברה החרדית בסמוך לראש השנה תשפ״ג.
שאול מספר: ״בבית שלי האבא למד בכולל והאמא עבדה, אבל לא בצורה מסודרת. כל הנושא הזה של תעסוקה היה די מוסתר מאיתנו הבנים, ייעדו לנו מראש תפקיד של לימוד תורה. כבן הבכור מבין 10 אחים ואחיות, לא הבנתי בכלל מה זה עבודה.
בחדר העבודה של אמא היה מחשב, אבל לנו הילדים אסור היה לגעת בו. ההורים המליצו לנו לא להיכנס לחדר העבודה כשהאמא בטלפון עם המחשב פתוח.
כשגדלתי, התחושה היתה שגבר שעובד – זה דבר מאוד לא חיובי. הוא לא יושב בקדמת בית הכנסת אלא מאחורה. זה כמעט בושה״.
עם כניסתו למסגרת דיור, שאול הבין שהוא חייב לעבוד כדי להתפרנס וכך הופנה אל רכזת דואליס בירושלים לסיוע במציאת עבודה ראשונה והתאקלמות במקום העבודה. עמית, שליווה את שאול כרכזת איזורית בדואליס, חיברה אותו לסניף סופר פארם בעיר, ולאחר הדרכה ראשונית שאול נקלט לעבודה.
״מה שקרה פה בשבילי היה משהו מאוד גדול, בר חשיבות גבוהה. פעם ראשונה שהבנתי מה זה אומר לעבוד בכלל ומה זה אומר לעבוד עם אנשים, תרתי משמע, גם עם מי שעובד איתי וגם מול הלקוחות. בפעם הראשונה קיבלתי תלוש שכר והבנתי איך להתנהל עם כסף.
הדבר שהכי חששתי ממנו לפני תחילת העבודה היה עצם הדבר. לא ידעתי מה זה בכלל לעבוד, ללכת למקום לחלק גדול מהשעות ביום ולא לעשות שום דבר עם משמעות בשבילי על פניו, אחרי שהייתי רגיל רק ללמוד כל היום. בסוף אני מבין שלמדתי בשנה הזאת המון.
בתקופה הראשונה לאט לאט התחלתי להיכנס לעניינים ולהבין מה זה, התחלתי להרגיש ״רגיל״. בן אדם עובד, מרוויח. מתנהל כמו שצריך. הרגשתי אזרח ישראלי״.
בעבודה בסופר פארם הכיר שאול לראשונה אנשים ממגוון הקשת של החברה הישראלית. ״בשבילי זו היתה חוויה להכיר גם אותם, לדבר עם אנשים אחרים.
לאחר כמעט שנה בתפקיד, שאול ביקש לסיים את העבודה על מנת להצטרף למכינה קדם צבאית כהכנה לגיוסו הקרב לצבא.
״הפרידה מהעבודה מאוד הפתיעה אותי. יצאנו ליום גיבוש וגם נפרדנו ממני. הביאו לי מתנה מאוד יפה מהצוות, ומנהלת הסניף, שמרית, דיברה מול כולם ונפרדה ממני״.
מה קיבלת בשנה הזאת מדואליס? ״כל הזמן קיבלתי מסרים והודעות מעמית, ואז מאור (רכזת דואליס). ״אם אתה צריך – אתה יכול לפנות אלי״. הרגשתי שזה נותן לי גב. גם אם אני עצמאי יותר, זה רק בידיעה שיש לי את הגב הזה מאחורי. בשבילי זו היתה תועלת מאוד גדולה״, מספר שאול.
